להתנתק מהמציאות

ב־6.7.2006, מאת ארתיום; פורסם תחת: מוזיקה וריקוד, הכל מלבד מחשבים; ‏3 תגובות

לכל אחד יש סיבה משלו לזה שהוא נפל לעולם הסלסה. יכול להיות שחברים שלך סיפרו בהתלהבות על ריקוד, אולי אלה סרטים בסגנון "ריקוד מושחת" או תוכניות כמו "נולד לרקוד" הגבירו בך חשק לריקוד, אולי חברה או חבר שלך משכו אותך לרחבת הריקודים או אולי באת למצוא בן או בת זוג. למרות שכולנו הגענו לסלסה מסיבות שונות ומשונות אנחנו נשארנו מסיבה אחרת לחלוטין...

אם נתבונן מקרובה בקהל הסלסה, אנחנו מיד נראה עד כמה הוא מגוון ומשונה. אפשר למצוא כאן ילדים בני 16-17 ואפשר למצוא אנשים מבוגרים בעלי משפחות בני כ-50, אפשר למצוא ברחבת הריקודים חיילים וקצינים, סטודנטים, מתדלקים, מלצרים, מנהלים ומהנדסים בכירים מחברות גדולות. באים לפה רקדנים בעלי השכלה מוזיקלית עמוקה וגם כאלה שבקושי מצליחים להבחין בין סגנונות מוזיקה שונים גם אחרי שהם רוקדים זמן רב ומכירים את כל השירים.

הקהל כאן מגוון ומשונה והדבר היחיד שמאחד ביניהם זאת אהבה לריקוד. גם אלה שהגיעו לשיאים וגם אלה שמתחילים את דרכם על רחבת הריקודים, כבר לא מסוגלים לעזוב את זה ומתמכרים ללא כל סיכוי של גמילה.

אז מהו הקסם של שגורם לנו למצוא זמן פנוי ולבוא בכל פעם מחדש למועדון?

האם זאת המוזיקה שאנחנו אוהבים? כל אחד אוהב סגנון שונה: מישהו אוהב ממבו מהיר, מישהו לא יכול להיות בלי מוזיקה קובנית של Los Van Van, מישהו אוהב מוזיקה שקטה ורומנטית, מישהו בכלל אוהב לרקוד על רגאטונים ומישהו חולה על בצ'אטה או מרגנה. אין קו אחיד במוזיקת סלסה ועל אחת כמה וכמה אין אחידות בקהל הרקדנים בקשר לשאלה "איזו מוזיקה אמורה להיות במועדון סלסה".

האם זה הריקוד? גם כאן מישהו מעדיף LA מישהו אחר קובני או NY, מישהו אוהב להתרכז בבת הזוג שלו, ומישהו אוהב לעשות הופעות על הרחבה. כל אחד רוקד בצורה שונה למרות שהריקוד בסופו של דבר ייקרא סלסה.

אם כך, אז מהו הדבר המשותף לכל האנשים המשונים האלה? האם יש עוד משהו שקורה לכולנו ברגע שאנחנו באים מהמשרד, מהבסיס או מהבית למועדון? הדבר החשוב ביותר שקורה לכולנו הוא שאנחנו פשוט משתנים...

"חנון" אמיתי פתאום הופך לאדם חייכן ופתוח, מישהו מאבד בטחון עצמי על רחבת הריקודים כשהוא פתאום לא מצליח לעשות תרגיל, מאבד קצב או מקבל הערה עוקצנית מבת הזוג שלו, מישהו שהיה סגור בעצמו נפתח ומפתח קשרים חדשים.

אותו אדם שאנחנו מכירים פתאום משתנה על רחבת הריקודים. הוא מתנתק מהמציאות המעצבנת מסביבו, הוא מתנתק מכל הבעיות שקיימות, עבודה, לימודים, קידום או אבטלה. כאן אין חשיבות לכל הדברים ה"מקובלים" בחברה. מה שקובע כאן זה מי אתה, איך אתה מתייחס לבן/בת הזוג שלך, איך אתה רוקד, איך אתה מתייחס לאנשים מסביבך.

אולי זה הקסם?

כאשר אתה נכנס דרך דלת הכניסה של "הזירה", יורד למרתף של "ביילה" או עובר בין העצים הגבוהים בדרך ל"מועדון שבמחתרת" אתה הופך לאדם אחר, עד שתבוא הביתה וכבר מחר בבוקר תחזור למציאות שאולי לא כל כך נעימה...

תגובות

שחר, ב־20.7.2006, 17:29

אני בהחלט מסכים שלעיתים הסלסה היא מפלט ממציאות קשה או לא נעימה. למרות זאת אני נהנה מאוד מהסלסה (או מכל סגנון ריקוד אחר שאני רוקד) בגלל שהיא מאפשרת לי להביע את עצמי באופן שמיוחד לי. ואם כבר מדברים על ייחוד - די לחקייני פרנקי מרטינז! צרו לכם סגנון משלכם.

ארתיום, ב־21.7.2006, 0:13

נכון, "הבריחה" מהמציאות זה לא תמיד העיקר, יש עוד סיבות רבות להתמכר לעולם המוזיקה והריקוד. אבל סלסה מכניסה אותך לאווירה שונה לחלוטין שמאפשרת לך להתנתק למספר שעות מהסביבה הרגילה. אני זוכר שאחרי הביקור האחרון שלי בזירה כל העצבנות שהצטברה אחרי שבוע קשה פשוט התפוגגה, כאילו לא הייתה.

יש לי בלוג! >> ארכיון >> איך זה שיש יות, ב־10.9.2007, 13:32

[...] ללכת לסלסה עם חבר שלי במועדון ביילטינו, עקב פוסט של ארתיום בנושא, טוב כמעט,  (זה אומנם משכנע, אבל  לא [...]

הוסף תגובה:

 
 כתובת דוא"ל לא תוצג
 

ניתן לכתוב תגובות עם שימוש בתחביר Markdown.

חובה לאפשר JavaScript כדי להגיב.

דפים

נושאים